ראובן רובין נולד בגאלאץ שברומניה בשנת 1893, בשם ראובן זליקוביץ'. כבר בגיל צעיר גילה כישרון בציור – בגיל 14 פרסם עבודותיו בעיתונות המקומית. בשנת 1912 עלה לארץ ללמוד בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים, אך במהרה עזב לפריז להמשיך את לימודיו בבזל ובאקדמיה קולארוסי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרומניה, ולאחריה המשיך לפעול, כולל גלות זמנית בארצות הברית. בשנת 1923 שבו לארץ ישראל, חמוש בידע אמנותי שטרם נראה כאן.
ברוכים ראובן היה מהחלוצים שפרצו את דרך האמנות המקומית והקים את "אסכולת ארץ-ישראל" – סגנון ציור חם, ישיר ולא גלוּתי, שבא לידי ביטוי בתערוכתו הראשונה במגדל דוד, בירושלים, בשנת 1924: "הכל מזמר בקווים ובצבעים את יופי החיים". הוא גם כיהן כיו"ר אגודת הציירים והפסלים בארץ, לצד אמנים כמו זריצקי ומלניקוב.
רובין תמיד הציג אידיליה ציונית טיפוסית דרך דמויות יהודיות, ערבים ונופי הארץ – אי של הרמוניה ויופי פשוט, מאופיין בדמויות חסונות וסמלי צמיחה כמו עצים ופרחים. סגנון זה התעצב עם הזמן לסגנון נאיבי־מיסטי, עם צבעוניות זוהרת של אור, ערפל עדין ואווירה קסומה, במיוחד בנופים של ירושלים, הגליל ועצי זית.
מעבר ליצירה, היה ראובן גם במהדורה בימתית – עיצב תפאורות לתיאטראות כמו הבימה והאוהל. בשנים 1948–1950 שימש כנציג ודיפלומט הראשון של ישראל ברומניה, ובהמשך אף השתתף בוועדה לבחירת סמל המדינה.
על פועלו האמנותי הוענק לו מגוון פרסים – פרס הלורד פלומר (1926), פרס דיזנגוף (1964), תואר דוקטור לשם כבוד מ-NY (1945), פרס אמן השנה – לוס אנג'לס (1971), ובשנת 1973 זכה בפרס ישראל.
רובין נפטר בתל-אביב ב-1974.
בשנת 1983 ביתו ברחוב ביאליק נפתח כמוזיאון העוסק ביצירתו ומורשתו.
