רקע אישי וראשית דרכו
-
מאיר פיצ’חדזה נולד בשנת 1955 בעיר קוטאיסי, גאורגיה (אז ברית המועצות).
-
בגיל צעיר גילה כישרון יוצא דופן לציור. הוא למד אמנות בגאורגיה עוד לפני עלייתו לארץ.
-
בשנת 1973, כשהיה בן 18, עלה לישראל יחד עם משפחתו. המשפחה השתקעה בנתניה.
-
בהמשך למד בבית הספר לאמנות "קלישר" בתל אביב (כיום חלק מהאקדמיה לאמנות "המדרשה").
קריירה אמנותית
-
פיצ’חדזה החל להציג תערוכות בשנות ה-80 והפך במהרה לדמות מרכזית בעולם האמנות הישראלי.
-
הוא הציג בגלריות רבות, ביניהן גלריה שלוש וגלריה דביר בתל אביב, וכן השתתף בתערוכות בינלאומיות.
-
יצירותיו נמצאות באוספים חשובים, כולל מוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, ואוספים פרטיים יוקרתיים בארץ ובעולם.
-
במהלך חייו הקפיד לא ללכת אחרי הטרנדים של עולם האמנות – אלא ליצור מתוך נאמנות לסגנונו ולתחושותיו הפנימיות.
סגנון וטכניקה
הציור של פיצ’חדזה ייחודי בזירה הישראלית – הוא משלב בין נאיביות פיוטית, סמלים אישיים, השפעות קלאסיות וסוריאליזם עדין:
-
סגנונו הוויזואלי פיגורטיבי אך עם יסודות נאיביים ופואטיים – לעיתים דומה לציור של ילד או דמות מתוך אגדה, אך עם עומק רגשי ופילוסופי רב.
-
עבד בעיקר בטכניקת שמן על בד, עם צבעוניות עשירה, קווים רכים וקומפוזיציות סימבוליות.
-
דימויים חוזרים:
-
פירות (כמו רימונים, אבטיחים, אגסים) – כסמלים למוות, חיים, פריון וזיכרון.
-
דמויות אנושיות – פנים אובליים, מבטים מהורהרים, דמויות מהעבר.
-
שולחנות, חלונות, נופים פנימיים – כסמלים להתבוננות פנימית וביתיות.
-
-
בציוריו ניכרת השפעה של תרבות מזרח אירופה, אייקונים נוצריים, פולקלור גאורגי, ואמנות מערב אירופה מתקופת הרנסנס והבארוק.
-
היה בעל גישה אקלקטית – שילב בין הישן לחדש, בין קודש לחול, בין חלום למציאות.
אישיותו וההשפעה על יצירתו
-
פיצ’חדזה היה אמן בעל רגישות נדירה, והאמנות שימשה לו מקלט נפשי ואמצעי ביטוי קיומי.
-
התמודד במשך שנים עם מחלה קשה, אך המשיך ליצור כמעט עד יומו האחרון.
-
האמנות שלו נוגעת בשאלות של זהות, הגירה, זיכרון, געגוע למולדת, ונוכחות המוות – אך תמיד בשפה פיוטית, רכה ואנושית.
פטירתו והנצחתו
-
מאיר פיצ’חדזה נפטר בשנת 2010 בגיל 55 בלבד, לאחר מאבק ממושך במחלה.
-
לאחר מותו נערכו תערוכות לזכרו במוזיאונים וגלריות, וההכרה בחשיבותו כאמן ישראלי מרכזי רק הלכה וגדלה.
-
יצירתו נלמדת כיום בבתי ספר לאמנות ונחשבת לחלק בלתי נפרד מהקאנון של האמנות הישראלית העכשווית.
