אליהו סיגרד (1901–1975) נולד בפוניבז' שבליטא. בין השנים 1919–1922 למד אדריכלות ורישום בריגה, ולימים עלה לארץ ישראל ב־1925. כבר בימים הראשונים בארץ הציג בתערוכות קבוצתיות ויצר תפאורות לתיאטרון המקומי. בשנת 1929 יצא לפריז, שם למד אצל מורי האמנות המובילים של התקופה — באקדמיה קולארוסי ובלגרנד שומייר. עם שובו ארצה, הצטרף לאגודת הציירים והפסלים ואף שימש חבר ועד במשך כ־20 שנה.
לצד פעילותו האמנותית, לימד ציור בבית ספר יסודי בתל אביב — במוסדות כמו "תל נורדאו", "אחד העם" ו"הכרמל", והשפיע גם על תלמידים בולטים כמו דני קרוון. בזמן מלחמת העצמאות, עסק בפעילות בארגון ההגנה והשתתף בלחימה. סיגרד הציג בתערוכות מגוונות: בביתן המזרח (1925, 1929), מוזיאון תל-אביב (1933, 1950, וכן תערוכת יחיד בגואש), בית האמנים בירושלים ובתל-אביב, תערוכות העשור (1958), וביתן הלנה רובינשטיין (1960). בנוסף, יצירותיו הופיעו בתערוכות בינלאומיות בקנדה, ארה"ב ודרום אפריקה. יצירתו אומנם מובחנת ברגישות מפוכחת לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית, אך סיגרד סירב להתמסר לזרמים המושגיים שצמחו בישראל, ובכך הפך עם הזמן מאמן מרכזי לאחד שנמצא בעמדה שולי פחות במרחב האמנותי.
ביצירותיו אפשר למצוא "הווי ונוף הארץ" — אנשים בהקשר חברתי יומיומי, תנועות גוף ולא הבעות פנים, צבעוניות עזה וניגודים חזקים. הוא עצמו תיאר את אמנותו כחיפוש אחר האדם בנוף, ועבודה על שילוב בין מופשט לריאליסטי.
סיגרד זכה בפרסים בולטים, ובהם פרס דיזנגוף של עיריית תל־אביב (1945–46), פרס עיריית רמת-גן (1945), פרס תערוכת נוף טבריה (1956) ופרס שני בתערוכת העשור (1959).
הוא נפטר ב־1975, והשאיר אחריו מורשת אמנותית של רישומים וצבעים חיוניים השזורים בזיכרון המקומי.
