אביגדור אריכה (1929–2010) נולד בעיר רדאוץ שבבוקובינה, רומניה, לקהילה יהודית משגשגת. בגיל 13 חייו התהפכו לחלוטין עם פלישת הנאצים ובעלי בריתם: הוא ומשפחתו גורשו למחנה עבודה בטרנסניסטריה. במחנה גילה את כישרונו בציור כשצייר סקיצות מחיי היום־יום הקשים סביבו, לעיתים באמצעות שאריות פחם על פיסות נייר מזדמנות. יצירות מוקדמות אלו הפכו לימים למסמכים חזותיים נדירים של התקופה.
ב־1944, לאחר שחרורו, עלה לארץ ישראל והצטרף לחברת נוער בקיבוץ. ב־1946 החל לימודיו ב"בצלאל" בירושלים, שם פגש את האמנים והמחנכים שעיצבו את דרכו המוקדמת. כעבור שנים ספורות, קיבל מלגת לימודים ונסע לפריז, שם למד באקדמיות לאמנות "אקול דה בוזאר" ו"אקדמיה דה לה גרנד שומייר".
בתחילת דרכו האמנותית נמשך לזרם המופשט הלירי שהיה נפוץ באירופה שלאחר המלחמה, ואף צבר הכרה בסגנון זה. אולם בשנות ה־60 התרחש מפנה דרמטי ביצירתו: אריכה חזר לציור פיגורטיבי, בעיקר מתוך תחושת צורך "לראות מחדש" ולתעד את העולם בעין חדה. הוא התמקד בדיוקנאות ריאליסטיים, נופי עיר, טבע דומם וסצנות יומיומיות, שנעשו ברגישות רבה ובשליטה טכנית מרשימה.
עבודותיו מאופיינות בשימוש מרתק באור וצל, קומפוזיציה מוקפדת וצבעוניות מאופקת אך עוצמתית. הוא נהג לצייר מול המודל או הנוף הישיר, ולעבוד בקצב מהיר כדי ללכוד את הרגע החי.
אריכה חי את רוב חייו בפריז, אך שמר קשר חם עם ישראל, הציג תערוכות במוזיאון תל אביב, במוזיאון ישראל ובגלריות מובילות, וזכה להכרה רחבה גם במוזיאונים בינלאומיים חשובים כמו המטרופוליטן בניו יורק, הטייט בלונדון והלובר בפריז. מעבר ליצירתו, שימש גם כמורה ומרצה והותיר חותם על דורות של אמנים.
הוא נפטר בפריז בשנת 2010, כשהוא נחשב לדמות מרכזית בגישור בין האמנות הישראלית לזו האירופאית, ולמאסטר של הציור הפיגורטיבי במאה ה־20.