רות שלוס | Ruth Schloss
(22 בנובמבר 1922 – 7 ביולי 2013)
ציירת ומאיירת ישראלית. נולדה בגרמניה למשפחת סוחרים אמידה ומתבוללת, אשר הייתה מעורה היטב בתרבות הגרמנית. לאחר עליית הנאצים לשלטון, בשנת 1937, עלתה יחד עם משפחתה לארץ ישראל, והם התיישבו ביישוב החקלאי דאז כפר שמריהו. עוד לפני עלייתה לארץ, שלוס נמשכה לתחום האמנות ולציור ריאליסטי בפרט, והיא תכננה את עתידה כציירת.
בין השנים 1938-1942 למדה במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל. באותה העת היא הצטרפה לקומונה של "השומר הצעיר" בירושלים, ושם התעצבו עמדותיה הסוציאליסטיות, עליהן שמרה לכל אורך חייה ויצירתה. עם סיום לימודי האמנות, הצטרפה שלוס לגרעין הכשרה בקיבוץ מרחביה. היא התאהבה בנופי הקיבוץ, והחלה לצייר ציורי נוף בסגנון פשוט וישיר – אשר לימים יעמדו במרכז תערוכת היחיד הראשונה שלה. בהמשך חברי הגרעין שהו כשנתיים באזור הכרכור, ולאחר מכן עברו להתיישב בלהבות הבשן שבגליל העליון.
במהלך שנותיה הראשונות כאמנית, שלוס יצרה בעיקר רישומי דיו ואקוורל על נייר, ולא עשתה שימוש בצבע כלל. בהמשך דרכה, הרישומים הללו נהיו סימן ההיכר שלה. בעשור הראשון ליצירתה, היא התמקדה בציור נופי קיבוץ, ואוכלוסיות מוחלשות כגון נשים קשות יום, ילדים רעבים, קשישים, פליטים וערבים. אי לכך, סגנונה מזוהה עם הריאליזם הסוציאליסטי, בדומה לציירים כמו שרגא וייל ויוחנן סימון, שהושפעו מן התנועות הסוציאליסטית והקומוניסטית בארץ ובעולם. היא תיארה בציוריה סצנות ודמויות שלא זכו להתייחסות רבה, כאשר היא מתארת אותם מתוך נקודת מבט שוויונית וסוציאליסטית. הסגנון הריאליסטי אפשר לשלוס לבחון את המציאות כפי שהיא, ולהאיר נושאים חברתיים באמצעות קיבוע דימויים בתודעה החזותית.
שלוס עסקה גם באיור ועיצוב: ב-1943 איירה את הגדת הפסח התנועתית הראשונה של הקיבוץ הארצי, וב-1945 החלה שלוס לעבוד בתור מאיירת עבור המגזין "משמר לילדים", ואף עיצבה את הלוגו של "על המשמר". ב-1948 עיצבה את סמלה של מפלגת מפ"ם שזה עתה נוסדה. בהמשך דרכה היא איירה ספרי ילדים רבים, בעיקר בהוצאת ספרית פועלים.
ב-1946 השתתפה שלוס בקורס לציור לאמני הקיבוץ הארצי בהדרכת יוחנן סימון ומרסל ינקו, ושנה לאחר מכן השתתפה בתערוכה קבוצתית ראשונה. את תערוכת היחיד הראשונה שלה הציגה בגלריית "מקרא-סטודיו", 1949, והציגה בה 40 ציורים על נייר. הציורים תיארו את נופי הקיבוץ, דמויות נשים ובעלי חיים, וכן חלק קטן מהם התייחסו לעקבות מלחמת העצמאות.
בין השנים 1949-1951, למדה שלוס באקדמיה גרנד שומייר (Académie de la Grande Chaumière) בפריז. בתקופה זו החלה לעבוד עם צבעי שמן, איתם המשיכה לצייר גם במהלך שנות ה-60. עם שובה מהלימודים הציגה בתערוכה קבוצתית "חזרו מפריז", גם היא בגלריה "מקרא-סטודיו". בתקופה זו עסקה שלוס בציור נשים רגילות, באותה מסורת ריאליסטית של תיאור החיים כמות שהם. לאחר שנהייתה אם, מוטיב האם והילד החל לחזור על עצמו בעבודותיה, והיא הרבתה לצייר את בנותיה שלה כמו גם את הילדים ביפו ובמחנות העולים בשנות ה-50 וה-60. החל משנת 1962 ציירה בסטודיו ששכרה סמוך לנמל יפו, כאשר באותה עת מוקד העניין שלה עבר מן הקיבוץ אל האנשים שהיו בסביבתה. היא פתחה את חלל הסטודיו לרחוב ולדייריו, כך שהיא יצרה סביבו אינטראקציות אנושיות שהזינו את עבודתה.
לקראת סוף שנות ה-60 גילתה שלוס את צבעי האקריליק, ולאחר מכן לא שבה לעבוד בצבעי שמן. בשנות ה-70 המאוחרות החלה להדפיס תמונות ישירות על הקנבס ולאחר מכן לעבוד עליהן מחדש באקריליק, כך שהצילום הפך למשטח הבסיסי של הציור. הטכניקה הזו באה לידי ביטוי בשתי סדרות ציורים גדולות, כאשר אחת מהן עסקה בנושא השואה והתמקדה בדמותה של אנה פרנק.
לאורך כל חייה היתה שלוס אמנית מינימליסטית, אשר עיקר עיסוקה הוא בגורל האנושי ובצדדיו האפלים, כשהיא מעמידה במרכז ציוריה את דמות האדם. בהמשך לכך, היא תיארה דמויות חלשות, אשר נתונות לדיכוי, קיפוח או אפליה, וכן עסקה רבות בסוגיית המלחמה. היא הייתה האמנית היחידה שעסקה בתוצאות מלחמת ששת הימים מיד לאחר תומה, כשהציגה את המלחמה כביטוי מוחלט של הרס וחורבן על אף קולות הניצחון. ב-1968 הציגה יחד עם הצלמת אורסולה גאנסר-מרקוס את תערוכת "רישומי מלחמה" בגלריה פורום בציריך. כמו כן היא לא פחדה לעסוק בנושאים פוליטיים: ב-1965 יצרה סדרת עבודות שהנציחה הרס בתים ערבים-ישראלים והפקעת אדמות. היא היתה הראשונה להפוך את מחאת הפנתרים השחורים לסמל חברתי, ובעת מאורעות האינתיפאדה בשנות ה-2000, היא יצרה עבודות ייצוגיות וסימבוליות שהוקיעו את פעולותיה הפוליטיות והצבאיות של ישראל. אוסף הצילומים התיעודיים שאספה של הרס בתים במלחמות ובאינתפיאדה בין השנים 1945-2005, מהווה היום עדות מצטברת להיסטוריה רווית הכאב של יחסי ישראל-פלסטין.
בשנותיה האחרונות עברה שלוס לעסוק בבדואים בדרום ובמוטיבים מעולם החי, כשהיא קשרה בין בעלי חיים טורפים לאכזריות הנאצים. היא יצרה עבודות גדולות בצבעי אקריליק על בד, וציוריה נהיו מעט יותר אקספרסיביים מהסגנון בו יצרה בעבר.
שלוס נישאה לבנימין כהן, אז רכז ההנהגה הראשית של השומר הצעיר ובהמשך פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. שנתיים לתוך נישואיהם, הזוג עזב את הקיבוץ ועבר להתגורר במשק החקלאי של בית הוריה של שלוס בכפר שמריהו, שם התגוררה עד מותה. ב-2013 נפטרה ונטמנה בבית העלמין של כפר שמריהו.
שלוס מעולם לא הציגה תערוכת יחיד במוזיאונים הגדולים בישראל, אלא הציגה בהם במסגרת תערוכות קבוצתיות, והציגה תערוכות יחיד במוזיאונים קטנים וגלריות פרטיות. תערוכת רטרוספקטיבה ראשונה שלה הוצגה בשנת 1991 במוזיאון הרצליה לאמנות, וב-2006 נערכה לה תערוכה רטרוספקטיבית במשכן לאמנות על שם חיים אתר שבקיבוץ עין חרוד איחוד. בשנת 2008 הכתב והעיתונאי הגרמני פטר דוציק הפיק סרט תיעודי על חייה ויצירתה של שלוס, שנקרא "לצייר נגד הזרם". |
